ציטירנדיקער פּירוש אויף שמואל א 4:5

44-45. יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין. אחר השבת מבדילין ולא תוקעין. וכ"ה בד ובכי"ל. וכן במשנת חולין ספ"א (והובאה בבבלי שבת קי"ד ב'), ולהלן בתוספתא שם ספ"א. ובכי"ע: ערב שבת תוקעין ולא מריעין (והבבא השניה חסרה). והוא תיקון על פי חולין כ"ו ב'. ובבבלי (שבת הנ"ל) שואל על משנה זו: ואמאי, ליתקע כי היכי דלידעי דשרי שחיטה, ועיי"ש ברישא. ובאמת מסוגיית הגמרא לעיל שם מוכח שבכל מוצאי שבת היו תוקעין, כפירוש שהביא הר"ח שם, אלא שתמה: וקשיא לן וכי יש תקיעה במ"ש (=במוצאי שבת) דאמר ליתקע במ"ש. והיו מן החכמים מפרשין ואמרי' האי גירסא מאן דגריס ליתקע טעותא היא וכו'. ואף הר"מ פסק בפ"ה מה' שבת ה"כ: וכן תוקעין במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים, להתיר העם למעשיהן. ובמ"מ שם: זה דקדק רבינו וכו', והקשו שם, ונתקע כי היכי דנדעו דשרי בשחיטה לאלתר וכו', והוציא רבינו מזה שבמו"ש אחר תוקעין. ושמעתי שכן פסק ר"ז (ר"ח?) ז"ל וכו'. ועיין ברמב"ן, רשב"א והמיוחס להריטב"א שדחו את דברי הר"מ, וכתבו שלא מצאנו בשום מקום שתוקעין במוצאי שבת. ברם אף הסוגיא שלעיל שם מתפרשת כפשוטה שתוקעין במוצאי שבת, וכפירוש שהביא הר"ח. ועיי"ש בפירש"י, בתוספות ד"ה ליתקע, בתוספ' רי"ד שם ד"ה דאי, וכן פירשו שאר כל הראשונים, ונדחקו מאד. וכבר נמצא מסייע לפירוש שהביא בר"ח ולהר"מ הנ"ל יהודי מסיח לפי תומו, והוא יוסף הכהן במלחמות ס"ד, ספ"ט, 582, שהנוהג היה במקדש לתקוע מראש גגו בערב שבת כדי להפסיק את המלאכה ובמוצאי שבת להתיר את המלאכה, עיין מ"ש הר"ל גינצבורג בספרו איינע אונבעקאנטע יידישע סעקטע, עמ' 153. ואפשר שמנהג זה נשרד לנו במוצאי יוה"כ, וכסברת התוספות בשבת קי"ד ב' ד"ה ואמאי. והאשכנזים נוהגים כמנהג א"י שבמוצאי קודש לא תקעו אלא תקיעה אחת פשוטה.
ברם ברור שתקיעה זו שבסוף השבת לא היתה אלא הודעה בעלמא,²⁵ובישיבות הגאונים היו נוהגים לסיים את התקיעות בר"ה בתרועה גדולה, עיין אוה"ג ר"ה, עמ' 50, סי' פ'-פ"ב, שם עמ' 59, סי' קי"ג, קי"ד. ויש שנתנו טעם לזה (עיין אוה"ג הנ"ל, סוף עמ' 59): ולאחר שמתפללים (ו)מריעין בלא תקיעה ובלא שלשה שברים, כדי להרשות העם שילכו לבתיהם. ומכאן שהתרועה האחרונה לא היתה אלא הודעה בעלמא, וכמנהג בבל, ועיין יהושע ו', כ', ש"א ד' ה'. ועיין מה שתמה בראבי"ה ח"ב סי' תקמ"א, עמ' 239. וכנראה שטעם הגאון הוא למה הריעו לבסוף ולא תקעו, ואף הוא מודה לנימוקם של שאר הגאונים שהובאו באוה"ג שם, עמ' 50. אבל במוצאי יוה"כ נהגו בישיבות שם לתקוע תקיעה שברים תרועה תקיעה, עיין אוה"ג יומא, עמ' 42 ואילך, סי' קכ"ז-קכ"ט, ובהערות שם. ועיין גם בריטב"א ר"ה כ"ו ב' ד"ה א"ר לוי, בחי' הרשב"ץ שם ד"ה נהגו, ובשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' י"א. וטעם הגאונים הוא משום זכר ליובל, ולפיכך אין שם מקום לתרועה בלבד שהיא הודעה בעלמא. ולא באה בחשבון תקיעות כלל, כפי שמוכח מן הבבלי סוכה נ"ד א', עיי"ש. ועיין מ"ש להלן.